כתב האישום שלי
רונן ברגמן,
ידיעות אחרונות 15.1.2010
שנתיים אחרי שפרש בזעם מתפקידו כשופט בית המשפט המחוזי,
שלי טימן מסרב להירגע.
על הפרקליטות: "נהגו בחוסר יושרה וניהלו מנגדי מסע הכפשה";
על המשטרה: "מטייחת חקירות, בלתי מקצועית";
על שופטים שסרחו: "התנהגותם בלתי נסבלת";
על המערכת: "מזלזלת בשופטיה ומפקירה אותם";
ועל הסיבות לפרישה המוקדמת: "חוויתי משבר אמון קשה". וידוי נדיר
"מערכת המשפט מפקירה את שופטיה, אינה מתייצבת לצדם בשעת מצוקה ומותירה אותם חשופים וחסרי יכולת התגוננות מול שיניהן הטורפות של התקשורת ודעת הקהל.
לשופט אסור להגיב במהלך משפט או לאחריו, אך הדוברות איננה מקצועית ואינה מגנה על שופטי הערכאות הנמוכות, עובדה הגורמת לתסכול ולתחושת מצוקה של השופטים במערכת. ומן הצד השני – מערכת בתי המשפט נוהגת להסתיר ולסגור בשקט הליכים או תלונות נגד שופטים שסרחו או שהתנהגותם בלתי נסבלת או בלתי אתית.
קשה להאמין כיצד מערכת – המתיימרת לעשות צדק ולשפוט את הציבור – מזלזלת בשופטיה ברמה הבסיסית ביותר וכיצד מתקבלות החלטות על רקע אישי, אינטריגות, נקמות קטנות ושימוש באמצעים אדמיניסטרטיביים כדי למרר את חייו של השופט".
אכן, קשה להאמין, בעיקר כי הדברים החמורים הללו אינם יוצאים מפיו של פרשן, עיתונאי או חוקר עצמאי מהאקדמיה, אלא דווקא מפי אדם ששימש במשך שנים רבות שופט בכיר מאוד וראש הרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ומי ששפט במאות משפטים שזכו לתהודה רבה מאוד.
השופט שלי טימן – שעורר מהומה כשפרש מרצונו ממשרתו הרמה (למרות שבחים ומועמדות לקידום), שהגדיר אז "מסע הכפשה" את הביקורת שהטיחה בו פרקליטות המדינה – לא נרגע. רחוק מכך. הוא עדיין חושב שטיפולן של הפרקליטות והמשטרה בתיקים שעמדו לפניו הוא רשלני, ועכשיו לראשונה הוא גם חושף ומאוורר את הפרטים לגבי שורה של תיקים רגישים במיוחד שבהם טיפל.
עוף מוזר וחריג: "הבאתי סגנון משלי"
טימן בן 66, נשוי ואב לשלוש בנות. בילדותו ובבחרותו היה שחקן תיאטרון ובן למשפחת שחקנים. גם בעת שישב על כס המשפט היה תיאטרלי וציורי במידה חריגה. טימן סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בשנת 1970, התמחה במשרד ש. הורוביץ והיה עוזרו האישי של ד"ר אמנון גולדנברג.
במשך שנים ארוכות שימש עורך דין אזרחי ואחר כך שופט במשך 27 שנים, בתחילה בבית משפט השלום ובהמשך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. טימן הוא גם שופט בבית הדין הצבאי לערעורים, בדרגת אלוף משנה, בורר בתיקים אזרחיים, מרצה מבוקש, טייס פרטי, יו"ר ועדת הבחירה של פרס התיאטרון ועוד. הוא מעיד על עצמו שהוא עסוק עד למעל לראש ונהנה מהסטטוס החדש.
בין התיקים שבהם שפט היו המשפט השני של יגאל עמיר, חגי עמיר וחברם דרור עדני, רצח יחזקאל אסלן, האונס ברמת-השרון, האונס של לינור אברג'יל, סוחר הנשק נחום מנבר, מנסור עוויס (שהיה סגנו של מרוואן ברגותי ונאשם כמוהו במעורבות בפעולות טרור), טלי פחימה (מי שהואשמה בסיוע לאויב), איש חיזבאללה שנתפס בישראל סטיבן סמירק, רצח ימית רגב בקיבוץ נען, עופר מקסימוב (שהורשע בגניבת רבע מיליארד שקל מהבנק למסחר ולקוחותיו), משפטו של "אנס האיידס", ההחלטה בענין חבורתו של גלעד שרון למסור מסמכים בפרשת "האי היווני" ועוד מאות משפטים אחרים.
"27 שנים במערכת המשפט שאליה הגעתי מהשוק הפרטי תוך ירידה משמעותית מאוד בהכנסות – נראו לי רק כפרק אחד בשליחות שהרגשתי צורך למלא", אומר טימן. "מצאתי בשיפוט את האפשרות "לעשות צדק בד' אמות האולם שלי. העקרונות שהנחו אותי על כס השיפוט: לכל אדם עומדת הזכות ליומו בבית המשפט והזכות למשפט הוגן, גם אם הוא עבריין או אדם מן השורה ואפילו אם הוא ידוען."
"ניסיתי להביא סגנון משלי לאולם המשפטים, שיכלול אווירה נינוחה, מכובדת ומקצועית, למרות הבלחות של הומור, קריאה לעורכי הדין בשמם הפרטי וקריאה לנאשמים בשמותיהם", הוא אומר על סגנונו התיאטרלי והמוחצן יחסית לשופטים אחרים.
"הגישה שלי להליך המשפטי איפשרה קיום דיונים מתוך כבוד והערכה ללא התפרצויות אלימות ובשקט מופתי ללא צורך בשומרים, אולם גררה ביקורת מצד המערכת השמרנית, שראתה בי "'עוף מוזר' וחריג בנוף השיפוטי".
חריג זה אנדרסטייטמנט, אם כי בפרקליטות הרבה פחות כעסו על סגנונו הייחודי של טימן והרבה יותר בגלל הקשיים שהערכים בדרכה ובדרך המשטרה להרשעות, ובגלל הביקורת החריפה שמתח עליהן והעובדה כי זיכה נאשמים באופן תדיר יותר מאחרים, מכיוון שלדעתו נפלו הרבה פגמים בהליך, עד שלא יכול היה להיות בטוח כי הנאשם אכן ביצע את העבירה מעבר לכל ספק סביר.
"גופי האכיפה שוכחים כי מספר ההרשעות והעונשים החמורים שהטלתי – גדול פי כמה מהזיכויים וההערות", מגיב טימן. העובדה שפרשתי בטרם עת מכס השיפוט מעידה על המצוקה שאליה נקלעתי ועל חוסר האפשרות שלי למלא את תפקידי באופן הולם.
עד היום אני מתקשה להאמין כי פרישתי נבעה מסיבות שנכפו מנימוקים אישיים, קטנוניים וחסרי רלוונטיות לאולם בית המשפט.
החיים כשופט היו חלק ממני ברמה הרגשית, האינטלקטואלית והחברתית, אולם הגעתי למצב שנאלצתי לבחור בין המשך השירות הציבורי לבין פגיעה חמורה בבריאותי, וזאת למרות הפצרות כנות ואמיתיות של העומדים בראש המערכת לחזור בי מכוונתי לפרוש.
אם היית צריך להצביע על סיבה אחת כוללת לזיכויים, מה היא היתה?
"קביעתו של השופט מתבססת על יכולת הצדדים להביא ראיות מבוססות ולשכנעו בצדקת טענותיהם. לכן מקובל לומר אצלנו ש"בתי המשפט משתדלים לעשות צדק, אך עושים משפט". הציבור מונע מתחושות בטן, מאמוציות ומפרסומים בכלי התקשורת, ואילו השופט מחויב להתעלם מכל אלה ולבחון את הראיות לגופן בלבד.
כך ניתן להסביר את הפער שנוצר בין קביעות השופטים לבין ציפיות הציבור.
רק לאחרונה זוכו נאשמים בשל חוסר יכולת או תקלות של התביעה והמשטרה לנהל תיקי חקירה בצורה מקצועית אשר תספק את הראיות הנדרשות להרשעה.
כך, למשל, תשלום של עשרות אלפי שקלים לנאשם בשם תומר דמליך, שזוכה משום שהמדינה הסתמכה על עדותו של נרקומן שקרן: תשלום של מאות אלפי שקלים לצעירים בני העדה האתיופית, שזוכו בבית המשפט העליון לאחר ארבע שנים של מעצר ומאסר בשל מחדל בזיהויים מצד המשטרה; שחרורם של האדונים רוזנשטיין ומולנר ממעצר לאחר שהוחשדו, ברעש גדול, בעבירות שונות; תביעת ענק של יוסי זוהר, בנו של יהלומן שהמשטרה ניסתה להוכיח את רציחתו בידי מטפלו האישי (ולנטין טוקילה) ובנו, אשר זוכו על ידי שני הרכבים שונים, אחד בראשותי ואחד בראשות השופט ג'ורג' קרא ועוד".
"האם אין מדינות מערביות אחרות שסובלות מאותה בעיה – קושי עצום להרשיע ראשי פשע מאורגן?"
"יש הבדל אדיר בין הרשעת ראשי פשע מאורגן – אם כי אוסיף במאמר מוסגר שגם לכך יש פתרון שנהוג בארה"ב: לבדוק באמצעות מס הכנסה מנין נובע עושרם – לבין הרשעת נאשם מן השורה תוך שימוש בכל האמצעים המדעיים והתחכום. אצלנו קיים לעתים ניסיון לחלץ הודאה מנאשם באמצעים בעיתיים; אם לא מצליחים לבסס תיק, צריך שיהיה אומץ לסגור אותו ולא לגלגלו לבית המשפט ללא ראיות מספיקות".
האם דבריך לא עלולים לרפות את ידי רשויות התביעה?
"לא. בכל תיק ציינתי מה רצוי היה לעשות. בסיכומו של דבר פחות שחצנות, יוהרה ורדיפה אחרי סטטיסטיקות יעמידו את רשויות האכיפה על מקומן".
"האם המשטרה לומדת מביקורת השופטים? – הרי המשנה לנשיא בית העליון, חיים כהן, מגדולי השופטים, כתב כבר כ- 1978: "יש בשפעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה".
"לצערי הרב, ואני אומר זאת בכנות המשטרה איננה לומדת לקח וגם הפרקליטות כך. שופטים מתחו ביקורת חריפה על המשטרה לאורך שנים – ודבר לא השתנה".
קיימת גם טענה נגדכם, השופטים שאתם מקלים מאוד בעונשים, גם במקרה של פשעים חמורים.
"הטענות, ברובן, פופוליסטיות, כיוון שהן ניזונות מהעיתונות, המפרסמת רק את העונשים הקלים. אבל אני, מששוכנעתי באמת נאשם, החמרתי מאוד בעונשים, ובכלא אף כינו אותי "התליין החייכן". רק לפני שבוע קיצץ בית המשפט העליון בחצי עונש של 18 שנות מאסר שהטלתי על בעל ואב מתעלל, שברח מן הארץ לאחר הכרעת הדין והוחזר, משום שחרגתי מהמקובל בפסיקה. אגב, במקרה זה אני מודה שכך הדבר ומכבד את קביעת בית המשפט העליון".
השופט בדימוס שלי טימן-המשטרה תופרת תיקים
http://www.youtube.com/watch?v=o-ivaR-AVb8
Filed under: אמא של אורם ואריאל, אתי דור, השופט שלי טימן, לילי שמי, לשכת רווחה גבעתיים, לשכת רווחה רמת גן, משטרת ישראל מתויג: | בית משפט מחוזי, המשטרה תופרת תיקים, מערכת בית משפט, שופט לשעבר שלי טימן, שופט שהתפטר שלי טימן, שופטים שלא מכירים את המושג זיכוי, שלי טימן, שלי טימן המשטרה תופרת תיקים, תלונות שווא, תפירת תיקים ע"י משטרה
משטרת התנועה מחלקת לארבע רמות חומרה את עברות התנועה/תאונות דרכים:
א'. הקלה ביותר כולל דוחות. ב'.ג'. הרמות האמצעיות כוללות פגיעות גוף גם קשות והרס כלי רכב. ד'. החמורה ביותר מות או פגיעות מסכנות חיים. משטרת התנועה מטפלת אך ורק בשתי רמות ד. ממנה אינה יכולה להתעלם. ורמה א'. אין היא מתיחסת לרמות האמצעיות. המגישים תלונה על תאונה ברמות ב' וג' אפילו נפגעו קשה בגופם, אפילו נהרס רכבם לחלוטין, אומרים להם קחו פרטים מהנהג. אם הנהג סרב לתת פרטים וגם אם לפי הרישום קשה למצא כי אין מספר טלפון אומרים להם גשו לחברת הביטוח, ואינם זוכים להתיחסות נוספת. גם אי מסירת הפרטים על ידי הנהג אינה מעניינת אותם, להוציא תקופות שבהן המשטרה יוצאת ב"מבצע" בנושא. משטרת התנועה עובדת בשיטת המבצעים, מה שלא זוכה להתיחסות בדרך כלל נהיה חמור בעת מבצע. מעניין להשוות זאת לעבודתה של משטרת הפלילים. האם משטרת הפלילים עורכת מדי פעם מבצע בנושא תקיפה או שוד?
משטרת התנועה מטפלת באופן פעיל ביותר ברמה א', זו הפחות חמורה. דוחות על עברות גם דוחות שוא בין בהזדמנות ובין במבעים. כאן המשטרה אוהבת להראות את כוחה. ברמה זו אי מסירת פרטים הינה בכל מקרה חמורה גם אם לא היה נזק ואפילו אם גם לא היתה תאונה אלא כל הסימנים מעידים שבוימה תאונה. מקרים אלו נעשים יותר ויותר נפוצים על במיוחד על ידי קטנועים ורוכבי אופניים. כאן המשטרה תופרת תיקים בשיטות שהיא מלמדת את חוקריה. ברמה הפחות חמורה במקרים שלפחות נראים כפחות מסובכים המשטרה פעילה ביותר להראות כמויות – זה ההישג שלה וזה הכי קל. ברמה זו המשטרה משוחררת מביקורת הפרקליטות. למשטרת התנועה מערך תביעות משלה. התביעה המשטרתית עושה הכל כדי שתהיה תביעה, גם בחיר של חוסר תאמה אפילו לכתב ה"חוקר" שכל כל טרח להביא להרשעה ולפעמים לא מספיק הצליח. כך שרושמי התביעה לעיתים גם משפצים את התביעה במחיר של חוסר תימוכין במה שנרשם כעדות כדי להתאימה לחומר מרשיע. בדרך זו רוב המגיעים לבית הדין לתעבורה הינם נהגים נורמטיביים ואילו רוב הנהגים הפראים והמסוכנים אינם מגיעים לבית הדין.
בכך לא נגמרת ההתחכמות. לתביעה המשטרתית היתר מיוחד לבחור את השופט הרצוי לה עבור כל מקרה. כך שאם אין ממש אשם ניתן לבחור בשופט/ת האוהדת ביותר למשטרה. התובעים בדיון המשפטי גם הם ממערך התביעות של המשטרה אלו שוטרים לבושים אזרחית. תפקידם לעשות הכל למען הרשעה שזה אומר: אם המתלונן מתגלה כבלתי אמין ביותר, כפרחח כבריון ועדותו מלאת סתירות יתעלמו מכך, אם תהינה סתירות מהותיות בין עדותו בדיון לתלונתו במשטרה גם כאן יתעלמו מכך, אם בא כוח הנאשם מבקש למסור לבית המשפט את תלונתו במשטרה – שאותה בית המשפט אינו מקבל מלכתחילה, תהיה התנגדות מצד התביעה בטענה שאין סתירות. אם אין סתירות מדוע ההתנגדות? הפירוש האמיתי ל"אין סתירות" הוא יש סתירות אך עדיף להסתירם לבל יודע. בעת עדות הנאשם ההתנהגות כלפיו היא בריונית הפרעה לעדות, התפרצות לתוך העדות בשאלות על מה שטרם הגיע אילו בשם חקירה נגדית. ליצור רושם בכתובים כאילו יש סתירות שוב לא לתת להסביר ולבקש להפסיק עדות.
והשופטים? השופטים הם מטעם המשטרה בדרך כלל תובעים משטרתיים לשעבר. אלו אולפו במשטרה ובהגיעם לכס השיפוט הם כמו התביעה משמשים זרוע של המשטרה. בתירוץ של לחץ ו"בזבוז זמן יקר לוחצים בכל הברוטליות להודות . בכך המשטרה מעודדת מאוד ומגדילה את התביעות. השופטים שוב בטוענה של עומס, לוחצים להודות וחוזר חלילה. על פי ההגיון כמות התביעות צריכה דוקא לגרום לכך ששופטים לא ימהרו להשביע את רצון המשטרה ולא ימהרו להרשיע. בידם הסמכות אף להעניש שוטרים שהביעו בדך פלילית לתביעה. זה ודאי היה מרתיע את המשטרה. אלא שלא כך. עצם קיומו של בית דין נפרד לתעבורה – שהוקם במקורו זמנית בגלל שביתה ממושכת של בתי המשפט מזין את מערך התביעות של המשטרה. מכאן שקרוב לודאי שהתלונות מצד בתי המשפט הן מהשפה אל החוץ. אילו התביעות היו על מה שבאמת צריך יתכן וניתן היה לבטל את קיומו הנפרד של בית התדין לתעבורה ומכאן לבטל את משרות שופטי התעבורה.
שופטי התעבורה מרשיעים בכמעט מאה אחוז מהמיקרים. כדי להבטיח זאת גם כאשר הנאשם זכאי, הם לא נותנים ביטוי בפרוטוקול להרבה מהמתרחש מסתירים את עובדת הפסקת העדות משמיטים את כל ההוכחות לחפות מהפרוטוקול ובעיקר משנים בפרוטוקול כל מה שלא מתאים להרשעה. גם המשטרה לחלוטין אינה מעוניינת בביטול בית דין שהוא למעשה סניף שלה לכן מצדה רצוי להרבות כמותית בתביעות להמשך קיומו.
הימצאות התביעה המשטרתית במערך החקירות עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות עצמאיות
במקביל לתיקון מס' 33, ועוד קודם לו, החלו פורומים שלטוניים שונים לדון בסוגיית מעמדה של התביעה המשטרתית – הן בהיבט הנוגע לעצמאותה של התביעה המשטרתית במסגרת המשטרה, והן באשר לאיחודה האפשרי של התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. בישראל, למעלה מ-90% מכלל תיקי התביעה הפלילית מטופלים בידי התביעה המשטרתית. אולם במובחן מן התובעים בפרקליטות, הנהנים מעצמאות ארגונית, היו התובעים המשטרתיים כפופים לקציני החקירות במרחבים ובמחוזות ולפיקוד הטריטוריאלי של המשטרה. הימצאותה של התביעה המשטרתית במערך החקירות המשטרתי עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות באופן עצמאי. לפי תפיסת המשטרה, תפקיד התביעה המשטרתית הוא לבצע את מדיניות המשטרה ולסייע בהשגת יעדיה. במצב זה אין זהות באינטרסים בין הגוף החוקר לגוף התובע. במסגרת שיטת הניהול לפי היעדים והמדדים, הנקוטה במשטרה, הכוללת קביעת יעדים לכל אחד מתחומי הפעילות במשטרה, נקבעים לתביעה המשטרתית יעדים כמותיים. יעדים אלו נקבעים בהתאם לאינטרסים המשטרתיים בתיאום עם קציני אגף חקירות, במרחבים ובמחוזות, ובאישורם, והם אינם תואמים בהכרח את תפקיד התובע – להעמיד לדין רק בהימצא ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבור.
כלומר המשטרה מחליטה מלכתחילה על מכסות לכל מני עברות שיש להביא לתביעה!!! כפי שכולם יודעים בנוגע לדוחות ששוטרים מקבלים מכסות אותם הם צריכים למלא. משל היתה המשטרה קובעת יעדים לכמות תביעות על רצח שוד תקיפה בכל מחוז ולפי כך פועלת. מאוד יתכן שנגיע למצב זה אם לא יושם קץ למשטרת תנועה זו במתכונתה הנוכחית.
בדיקת המבקר העלתה כי הטיפול בתביעה המשטרתית בכל הנוגע להליך העמדה לדין ולהסדרי טיעון טוב פחות מזה שבפרקליטות; כי משך הטיפול בתיקי התביעה המשטרתית ארוך מזה שבפרקליטות וכי עלות העסקת תובע משטרתי גבוהה מעלות העסקת פרקליט.
ביקורתו והמלצתו של מבקר המדינה, החלו להניע תהליכים במשרדי הממשלה השונים. בעקבות דברי המבקר, חזרו והתקבלו, במהלך השנים 2000 ו-2001, מאז עברו כבר עשר שנים! במסגרות ממשלתיות שונות, החלטות בהן צוין כי המצב הקיים אינו תקין ואינו ראוי. האם על הציבור להמשיך לממן זאת בעזרת הגזירות הכלכליות וצמצומים בשירותים חיוניים?
אין משפט הוגן במקומותנו יש רק התפרצויות על הנאשם דל התביעה ביחד עם השופט. יש אי נתינת זכות דיבור דיווח כוזב בפרוטוקולים ותיקון ויפוי עדות מתלוננים עבריינים.
האם באמת כולם שווים בפני החוק?
האם אין הטיה של משפט?
האם כול השופטים שופטים ביושרה?
האם בודקים לעומק תלונה נגד שופטים?
האם אוכל לישון יום אחד בשקט ולהירגע שסוף סוף
יעשה צדק ? הלוואי
המשטרה זורקת את כספי הציבור לרעתו – התביעה המשטרתית תפקיד התביעה
על פי החוק תפקיד התביעה הוא להבטיח את האינטרס הציבורי העומד מאחורי הליך ההעמדה לדין של עבריינים. על התובע לעזור לבית המשפט בבירור האמת, בלי לפגוע בזכויותיהם של הנאשם ושל הציבור. אין מטרתו של התובע לזכות במשפט ולהשיג הרשעה בכל מחיר. על התובע מוטלת אחריות מיוחדת של שמירה על הגינות. בפועל זה לא נעשה, שם רע יצא לרעה לפרקליטות בצדק. אלא שרוב הציבור אינו יודע שהתביעה הכללית פועלת באמצעות שתי זרועות: הפרקליטות, והתביעה המשטרתית. על 87% מכל תיקי התביעה הפלילית בישראל אחראית התביעה המשטרתית שהפכה לגורם העיקרי בהגשת תביעות. שלא כמו התביעה מטעם הפרקליטות התביעה המשטרתית אפילו אינה מתימרת לבחון באם ההוכחות נעשו באופן חוקי ובעיקר אם יש מקום להגיש כתב אישום. התביעה המשטרתית מפרה בבוטות את כל הכללים. בעוד שלתובע יש גם סמכות להפעיל בקרה על החקירה ולהורות במקרה הצורך על ביצוע השלמות חקירה, התביעה המשטרתית פועלת באופן שאינו תואם את הנחיות היועץ המשפטי ומגישה כתבי אישום במקום שהפרקליטות אינה עושה כן.
המשטרה קובעת יעדים לכל אחד מתחומי פעילותה כפי שתואמים לה ולקציני אגף חקירות, ובאישורם. כלומר המשטרה מחליטה מראש מה צריכות להיות התוצאות ובהתאם לכך היא דואגת להמצאתם.
תחילה אגף החקירות דואג לפתיחתם של מספיק תיקים פליליים על פי המדיניות אחר כך דואג באמצעות תביעה המשטרתית לכתבי אישום. ליעדים אלו אין קשר לתפקיד התובע – להעמיד לדין רק בהימצא ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבורי. התביעה המשטרתית כפופה לאגף החקירות במשטרה. חוקרים במשטרה בדרגת רב-פקד מוסמכים כ"תובע הם המקבלים כיום החלטות, האם להעמיד לדין בעבירות עוון לכאורה – למרות שהם אינם מקצועיים בתחום. התביעה המשטרתית אחראית בפני הפיקוד המשטרתי לבצע מדיניותו והיא כפופה ונתונה לחלוטין לרצון מדור החקירות ואינה נהנית מאי תלות. לכן אם ההוכחות אינן ממשיות היא משלימה אותן, מתעלמת מכל מה שמפריע למשל אי חוקיות מעשי המתלונן. לעיתים גם משפצים את התביעה במחיר של חוסר תימוכין במה שנרשם כעדות כדי להתאימה לחומר מרשיע. כל אלו משלימים למעשה החקירה שכולה נועדה להביא בכל מחיר להרשעת החשוד. רבים מהמובאים לדין ומורשעים הם החפים, לעיתים כתוצאה מתלונות שוא של עבריינים. 80% מכתבי האישום שמגישה התביעה המשטרתית, הוגשו בלא אישור מהפרקליטות כנדרש בחוק. להחלטה על הגשת כתב האישום לא מצורפת חוות דעת לגבי בחינת הראיות, ושאר נתונים התומכים בחלטה להגיש כתב אישום. החלטות לא מקצועיות ברישום סעיפים. התביעה המשטרתית רושמת כל סעיף אישום שמצאה בעניין בספר החוקים. לכן נרשמים סעיפים רבים על עבירות שאינם תואמים את התיק.
ליקויים חמורים קיימים לא רק בהחלטה להגיש כתב אישום ובאופן רישומו אלא גם ביצוג המדינה בבית המשפט. כל עדות מצד המתלונן תקינה בעיני התביעה. גם אם העדות מלכתחילה בלתי מתקבלת על הדעת ואף אם היא מעוררת לעג בקרב הנוכחים. גם אם יש סתירות רבות בעדות בדיון עצמו ובינה לבין עדותו במשטרה. השופט אינו מקבל לידיו את חומר החקירה אלא סיכום כפי שרשם אותו חוקר המשטרה.
התובע המשטרתי נוהג להסתיר חוסר התאמה בין עדות המתלונן במשטרה ובין עדות בבית המשפט, במידה וסנגור מבקש להגיש לבית המשפט את עדות המתלונן במשטרה כדי שיתתגלה חוסר ההתאמה תובעים משטרתיים מתנגדים בטוענה שאין סתירות כך הם מסתירים את חוסר ההתאמה וקיום סתירות. התנהגות הפוכה מזו יש לתביעה המשטרתית בעת עדות הנאשם, כלפיו ההתנהגות גסה ותוקפנית. השתלכות בנאשם הפרעה לעדותו בשאלות טרם זמנם לפני שניתן לו להגיע לאותם עניינים, המצאת סתירות במקום שאינן קיימות ודרישה להפסקת עדותו. שופטים מתיחסים אל עבודת המשטרה כתקינה לחלוטין, מגבים את המשטרה ומשתפים פעולה. להלכה פעילותה של התביעה המשטרתית זולה יותר משל הפרקליטות בגלל המשכורות הנמוכות יותר, אך לאחר בחינה מתברר שהתביעה המשטרתית דוקא יקרה שאין בפעילות ובהוצאות עליה תועלת רבה, נהפוך הוא יש בה נזק רב. משך הטיפול בתיקים הארוך מדי.
המשטרה מפרסמת שמטרת האגף לחקירות ולמודיעין הינה "חיזוק יכולת התמודדתות המשטרה בתחומי הלחימה בפשיעה והסדר הציבורי לשם שמירת ביטחון בנפש והרכוש, העלאת רמת הבטחון האישי של הציבור ושיפור איכות חיי התושבים". במציאות אגף החקירות ממציא אמיתות משלו והתביעה המשטרתית מחויבת להשלים את מלאכת הבאה להרשעה של כל מי שנחקר. אופן עבודת התביעה המשטרתית גורם עומס מיותר עומס אשר פוגע באכיפת חוק, גורם עינוי דין לחשודים ונאשמים. התביעה המשטרתית לא יישמה כל גישה חלופית להתמודדות עם הבעיה והמשטרה רק ממשיכה לדרוש הוספת תקנים. התנהלות התובעים במשפט חסרת כל מעצורים של מוסר או נורמות. המשטרה מתעללת באזרחים הגונים ומתגמלת עבריינים. פעילות בלתי מועילה ומזיקה זו נועדה אך ורק למען המשטרה עצמה אם כי היא ממומנת על ידי האזרחים. פעילות זו היא בלתי מוסרית על פי כל קנה מידה ובודאי עבור מדינה המתימרת להקרא דמוקרטית. בדוח החריף שפרסם מבקר המדינה הוא קינה זאת הפקרות, רשלנות ופגיעה קשה ביותר באזרחים.
התביעה המשטרתית מחולקת לתביעה הפלילית ותביעת התעבורה. רוב רובן של תביעות התעבורה מוגשות על ידי התביעה המשטרתית התעבורתית תביעות התעבורה על העברות החמורות ביותר מועברות לפרקליטות.
משטרת התנועה מחלקת לארבע רמות חומרה את עברות התנועה/תאונות דרכים:
א'. הקלה ביותר כולל דוחות. ב'.ג'. הרמות האמצעיות כוללות פגיעות גוף גם קשות והרס כלי רכב. ד'. החמורה ביותר מות או פגיעות מסכנות חיים. משטרת התנועה מטפלת אך ורק בשתי רמות ד. ממנה אינה יכולה להתעלם, ורמה א'. אין היא מתיחסת לרמות האמצעיות. משטרת התנועה מטפלת באופן פעיל ביותר ברמה א', זו הפחות חמורה, במקרים שלפחות נראים כפחות מסובכים ופעילה ביותר להראות כמויות, דוחות על עברות גם דוחות שוא בין בהזדמנות ובין במבצעים. כאן המשטרה אוהבת להראות את כוחה. גם לא היתה תאונה אלא כל הסימנים מעידים שבוימה תאונה. מקרים אלו נעשים יותר ויותר נפוצים במיוחד על ידי קטנוענים ורוכבי אופניים. המשטרה תופרת תיקים בשיטות שהיא מלמדת את חוקריה. התביעה המשטרתית עושה הכל כדי שתהיה תביעה, גם בחיר של חוסר תאמה אפילו לכתב ה"חוקר" שכל כך טרח להביא להרשעה ולפעמים לא מספיק הצליח. כך שרושמי התביעה בדרך זו רוב המגיעים לבית הדין לתעבורה הינם נהגים נורמטיביים ואילו רוב הנהגים הפראים והמסוכנים אינם מגיעים לבית הדין.
בין התוצאות החמורות – הסטת תשומת לב הטיפול המשטרתי מעברות חמורות יותר לזוטות אשר לפי הנחיית היועץ המשפטי, יש לשקול נקיטת אמצעים חלופיים להליך הפלילי. כיון שעברות קלות ופשוטות קל יותר לבדות מעשר עברות חמורות הכמויות הן רבות במיוחד בתחום התנועה. מטרת המשטרה להראות שהיא מתפקדת מביאה לדין ולהרשעה – זהו קנה המידה שהיא קבעה להצלחתה. המשטרה מציפה את בית המשפט בנאשמים ובעזרת התביעה המשטרתית ושופטים יוצאי התביעה המשטרתית לוחצת בשם העומס על נאשמים להודות.
תוצאה חמורה אחרת – חדירה לתחום שאינו של המשטרה לתחום המערכת המשפטית תובעים משטרתיים חלקם או עוברים לפרקליטות או מתמנים לשופטים ומביאים וביאים עמם מהמשטרה את הליקויים ואת הפשיעה.
המשטרה הפכה את עיקר פעילותה לתביעות או המלצות לתביעה במקום לבצע תפקידים משטרתיים. את התביעה המשטרתית יש לבטל ואת התביעה המשטרתית התעבורתית חובה לפזר לאלתר, לא יהיה בזה כל נזק אלא רק רווח. פחות התרכזות בזוטות פחות זריקת כספי ציבור המשטרה תחויב לטפל בנהגים הפראיים. פורסם כי השר לבטחון פנים הינו בעד ביטול התביעה המשטרתית וזה לטובתו, אך יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט דוד רותם מתנגד בגלל עוינותו המוצדקת לפרקליטות, אין זו תרופה להחליף גרוע בגרוע יותר. יש לפרק את התביעה המשטרתית לאלתר.